הסיפור הראשון שכתבתי פה

"מה את חושבת?! שמותר לך הכל?!" צרחה אביגיל על ניקי. הן עמדו  בתוך האוהל הקטן שלהן. אביגיל הייתה נסערת נורא, והסתכלה על ניקי בכעס. אבל ניקי לא הייתה אשמה. היא לא הייתה אשמה, ש"סטיבן הדביל הזה", כמו שקראה לו, מתחיל איתה. 

"את כל הזמן מנסה לגנוב לי אותו. יודעת מה? את סתם מקנאה!!" היא התנשפה. 

ניקי פתחה את פיה סוף-סוף:"אבי, זה לא נכון! נשבעת לך שאני לא רוצה אותו!"

"את כן!"

"אני לא!"

"אוף איתך, ניקי, אני תמיד מאמינה לך, ובסוף את משקרת!" נאנקה אביגיל.

"אף-פעם לא שיקרתי לך!" צעקה ניקי. למה חברתה כל-כך קשה?

"יודעת מה, אני אפתור את הבעיה," אמרה אביגיל. ניקי חייכה. הכל יהיה בסדר! "אני עוברת חדר. ואני לא מדברת איתך יותר."

"מה?!!!!!!!!!!!!!! לא, אבי, לא!! את לא יכולה! אנחנו החברות הכי טובות, זוכרת?" התחננה ניקי. "את לא צריכה להעמיד-פנים. אני יודעת. כולם משקרים לי בזמן האחרון," אמרה אביגיל בשלווה ויצאה מהאוהל החוצה. ניקי רצה אחריה, אבל אז עצרה. "בסדר, " חשבה."אם את לא רוצה לדבר איתי, אז גם אני לא אדבר. נראה מי תתנצל ראשונה."

ניקי יצאה לאט מהאוהל שלהן, וראתה את אביגיל עם סטיבן. היא נעצה בהם עיניים כועסות, ובמיוחד בסטיבן, שהיה אשם מלכתחילה במה שקרה. 

סטיבן חייך.