פרק 12! שיחת-נפש
ככל שהתקדמו יותר ויותר במיסדרון, ניקי שמה-לב שעל קירות המסדרון יש מדפים עם צנצנות עם כל מיני מאכלים. "למה יש פה כאלה? בלים הרי רוצה שנמות, לא?" שאלה ניקי את בנג'מין.
"לא," אמר בנג'מין. "לדעתי הוא רק רוצה לשגע אותנו או משהו."
"אוקיי... אז..." ניקי רצתה לדבר כדי לא לסבול שקט מעיק, אבל לא ידעה מה לומר.
"את נראית די עצובה," אמר לפתע בנג'מין.
"ברור! אנחנו הרי כלואים במקום המפחיד הזה, בלים בטח יפגע במשפחות ובחברים שלנו, ו-"
"לא, אני מתכוון, עצובה בגלל משהו אחר."
"למה? אני בסדר."
"לא נראה לי." בנג'מין עצר, וגם ניקי.
"טוב. נראה שרואים את זה עליי. אוקיי. אני מאוהבת." ניקי גלתה באומץ.
"במי?" התעניין בנג'מין.
"אני לא רוצה לספר."
"אה." הם המשיכו ללכת. ניקי התחילה להתחרט שדברה אליו בחדות כזאת. 'הוא נראה כזה חמוד כשהוא פגוע,' חשבה, והזדעזעה מכך: 'את דון אני אוהבת, ולא אותו! מה קורה לי?' חשבה בשקט.
"את יודעת, אני חבבתי בבית-הספר שלי ילדה אחת, אבל אני לא בטוח שהיא תחשוב עליי אפילו, אמר בנג'מין.
"למה לא?"
"היא... כזאת חמודה ויפה, ואני..?"
"אתה אמיץ, שולט באש, חתיך ונחמד. מה עוד אפשר לבקש?" פלטה ניקי בלי מחשבה והסמיקה כהוגן.
"באמת? תודה," אמר בנג'מין בחיוך.
הסוף
;){kind=link}